פסק-דין בתיק ע"א 13176-11-11

1.         בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט יאיר דלוגין), שניתן בת.א. 053520/07, ביום 20.09.11, במסגרתו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבה להשבת כספים ששילם, לטענתו, ביתר בגין תשלומי חובה.

2.         אקדים ואציין כי התביעה החלה להתברר עם הגשתה בבית משפט קמא בפני כב' השופט בן חיים, הועברה לאחר מכן להתברר בפני כב' השופטת מיכל ברק נבו, וממנה הועברה בסופו של יום להתברר בפני כב' השופט דלוגין שנתן את פסק הדין נשוא הערעור.

3.         טענתו העיקרית של המערער בכתב התביעה הינה לגבי תשלומי חובה אשר את חלקם שילם כמקדמה, כאשר לטענתו, את השבת הסכומים ששולמו ביתר יש להשיב לו בתוספת הצמדה וריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "החוק"). 

4.         ב"כ המערער טען כי השופט דלוגין שנתן את פסק הדין נשוא הערעור טעה כאשר התעלם מהסכמה דיונית מפורשת, שהושגה על ידי הצדדים וקיבלה תוקף של החלטה על ידי כב' השופט בן חיים בישיבה מיום 20.05.09 (להלן: "ההסכמה הדיונית"), שהייתה הישיבה השנייה בפני מותב זה.

מפאת חשיבותה של ההסכמה הדיונית להלן תובא הצהרת באי כח בעלי הדין כלשונה כדלקמן:

"מוסכם עלינו כדלקמן:

התובע [המערער] יגיש לנתבעת בתוך 45 יום מהיום תחשיב המפרט את עמדתו באשר לסכומים ששילם לעירייה בכל תקופה שהיא החל מתקופת ההתחשבנות שבין הצדדים וכן החיובים שקיבל מהעירייה בכל תקופה שהיא והכל לגבי כל החיובים באגרות והיטלי פיתוח שהעירייה הטילה על התובע מתוקף סמכותה על פי כל דין ולגבי כלל הנכסים של התובע. לתחשיב האמור יצורף תיעוד שיש בו כדי לבסס את התשלומים ואת החיובים ככל שהם נמצאים בידי התובע למועד הגשת התביעה.

הנתבעת תגיב על התחשיב האמור בתוך 45 יום מיום קבלת תחשיב ותתייחס בתגובתה לתשלומים שביצע התובע ואשר לא הופיעו בספריה ו/או לחיובים שהטילה העירייה על התובע ואשר לא באו לידי ביטוי בתחשיב התובע; התחשיב הנגדי יכלול תאריכים וסכומים ויצורף אליו תעוד לביסוסו.

היה ובעקבות הגשת התחשיבים ההדדיים יגיעו בעלי הדין לידי הסכמה באשר לגובה החוב, אם בכלל, שצד אחד חב לצד שכנגד, יגישו בעלי הדין הודעה לבית המשפט בה יפורט גובה החוב הנטען והזכאי לקבלו.

לצורך עריכת התחשיבים האמורים הסכימו בעלי הדין כי לכל סכום ששילם התובע לנתבעת וכן כל סכום שבו חייבה הנתבעת את התובע יווספו הפרשי הצמדה וריבית על פי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה התש"מ-1980) וזאת החל מהיום בו שילם התובע סכום כלשהו לעירייה ו/או ביום שבו חייבה הנתבעת את התובע בתשלום חובה כלשהו, הכול לפי העניין".

הסכמה דיונית זו קיבלה כאמור תוקף של החלטה במעמד הצדדים בהחלטת כב' השופט בן חיים ביום 20.05.09.

5.         ב"כ המשיבה טענה כי כוונת הצדדים הייתה שהסכמה זו היא הסכמה לבדיקת משמעות טענות הצדדים לצורך התחשיב בלבד, ולמעשה לא הייתה לה כל כוונה לוותר על טענותיה, לפיהן המשיבה כלל לא חייבת למערער מאומה.

6.         לצערי, אין כל אפשרות לקבל טיעון זה. ההסכמה אליה הגיעו בעלי הדין נשמעה ונרשמה מפי באי כח הצדדים. מדובר בהסכמה מפורשת ומפורטת שלא נראה שבאי כח הצדדים החסירו הסכמה כלשהי או הבנה כלשהי אליה הגיעו מהסכמתם המפורשת דלעיל.

ב"כ המערער ציין כי ניתן ללמד על כוונת הצדדים מהדיונים האחרים, והפנה לשתי החלטות של השופט בן חיים: האחת, החלטה מהישיבה שקדמה לישיבה שבה קיבלה ההסכמה הדיונית תוקף של החלטה - ישיבה מיום 05.01.09 - שבה למעשה מיקד בית המשפט את המחלוקת בין בעלי הדין; השנייה, החלטה מפרוטוקול הישיבה שהתקיימה ביום 16.09.09, לאחר קבלת ההסכמה הדיונית, בה ציין בית המשפט במפורש: "בהחלטתי מיום 5.1.09 הבעתי עמדה עקרונית לפיה יש לערוך חשבון מצטבר אשר לוקח בחשבון מצד אחד את מועדי הפקדת או תשלומי הסכומים שביצע התובע ומאידך את מועדי החיוב שבו חוייב בהיטלי פיתוח ובהיטלים אחרים וכי יש לשערך גם את התשלומים וגם את החיובים על פי האמור בסעיף 6 הנ"ל". בהחלטה זו ציין בית המשפט כי לא עלה בידי בעלי הדין להגיע לידי חישוב אחיד  בעניין זה, ועל מנת שתהא בפני ביהמ"ש תמונה אובייקטיבית ומדוייקת של יתרת ההתחשבנות שבין הצדדים ליום 30.06.09 , מינה בית המשפט את מר היינאור ראובן (להלן: "המומחה") כמומחה מטעם בית המשפט והורה לו לערוך חישוב בחשבון מצטבר דהיינו "לפיו במועד כלשהו על פני משך התקופה לא זכאי צד כלשהו אלא ליתרה (לזכות או לחובה) הקיימת בחשבון באותה נקודת זמן".

7.         בהתאם לחוות דעת המומחה מיום 19.10.09 (מוצג 10 למוצגי המערער), הגיע המומחה ליתרת זכות למערער בסך 97,494 ש"ח ליום 30.6.09, תוך שערך "חישוב מצטבר".

יצוין, כי בהתאם לחישוב שערך המערער (מוצג 8), הסתכם הסכום ב-98,000 ש"ח דהיינו פער זניח מחוות דעת המומחה, ואילו בהתאם לחישוב שערכה המשיבה הסתכם חוב המשיבה למערער בסך 56,275 ש"ח בלבד (מוצג 9).

8.         ב"כ המשיבה הסבירה, כי גם אם נצא מתוך הנחה שההסכמה הדיונית שרירה וקיימת, וכוונת הצדדים אכן הייתה לערוך את ההתחשבנות בהתאם לסכומים ששולמו, הרי שלא היה מקום לערוך "חשבון מצטבר" אלא היה צורך לערוך חשבון בנפרד: מצד אחד חישוב של כל התשלומים ששולמו על ידי המערער בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום ששולמו; מצד שני, לערוך חשבון של כל החיובים בהם חוייב המערער בתוספת ריבית והפרשי הצמדה; ולחשב את ההפרש בין שני הסכומים. לטענתה, עריכת חשבון בדרך זו מביאה לסכום של 56,275 ש"ח, בה בשעה שלטענתה החישוב שנערך על ידי המומחה, והוא לכאורה "חשבון מצטבר", מביא בחשבון למעשה "ריבית דריבית" שכן לטענתה, בהנחה שהמערער שילם תחילה מקדמה, מתווספים לסכום המקדמה ריבית והפרשי הצמדה עד למועד החיוב, כאשר במועד החיוב מפחיתים את החיוב מהסכום, שהתקבל ועל היתרה שוב מוסיפים גם ריבית וגם הפרשי הצמדה עד לחיוב הבא, וחוזר חלילה.

לטענתה כאן מדובר ב"ריבית דריבית" שלא לזה היתה הכוונה.

9.         לכאורה צודקת ב"כ המשיבה שבכל מקרה השאלה אם יש לערוך "חישוב מצטבר" או חישוב נפרד כטענתה - לא הייתה חלק מהסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של החלטה, ועל כן שאלה זו צריכה להבחן על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין.